הוא הגיע מלא שמחת חיים, חייכן.

"אני אוהב כדורגל", הוא מספר לי.

ילד בן 9.

חרם בכיתה.

"ככה סתם. בלי סיבה". אומרת לי האמא.

אני בתוכי מתכווצת מהמחשבה על ילד מוחרם,

על ההשלכות הרגשיות,

על חוסר האונים שלו ושל ההורים.

אנחנו ניגשים לסוסים.

אני מציעה לו ללטף את הסוס,

הוא נענה בשמחה. הוא ילד שמח למרות החרם.

הוא ניגש לסוס בצעדים נמרצים, לוקח את חבל ההולכה, ומושך בחוזקה את הסוס אחריו.

היי, אני אומרת לו. סוסים אוהבים עדינות. כמו ילדים…

אני מחליפה מבט עם האמא, הצופה מהצד.

"שימי לב", אני אומרת לה.

"יתכן וגם עם ילדים הוא מפעיל לחץ. ייתכן והלחץ החברתי שהוא מפעיל הוא בעוכריו".

אנחנו מתחילים לתרגל שפת גוף חדשה, הרמונית יותר.

הוא מתמסר לשפת הסוסים ומתגלה מתוכו עדינות.

אחרי שבועיים מגיע טלפון מהאמא. היא נרגשת מהצד השני של הקו. מספרת לי שיש שיפור ניכר במצבו החברתי.

ואני בלבי פשוט אומרת תודה לאל ולסוסים על רגעים של חסד.